מכתבי המשפחה

המכתב של שחף

אמא,

יותר מחצי שנה עברה ואת לא כאן איתי אני רושם את המילים והגרון שלי נחנק מדמעות מהמחשבה שאת באמת באמת לא פה על המחשבה שלא נתראה יותר, לעולם.

עברתי הרבה מאז שנכנסת לבית חולים, עזבתי את בית ספר כדי להיות איתך, הייתי איתך שם ברגעים האחרונים שלך. לראות אותך ככה זה תמונות שאני לא רוצה לזכור. ככה לא היית וככה לא נראו חייך, חבל שזה הדבר הכי חזק שאני זוכר ממך, זיכרונות איך הייתי צריך להיות לידך ורוב הזמן ישנת ודיברתי אלייך וידעתי שאת שומעת ומבינה אבל לא באמת יכולה להגיב אליי.

הרגעים איתך בבית חולים היו הרגעים הכי קשים בחיים שלי, את, שתמיד טיפלת בי מתי שהייתי חולה בילדות, קילחת אותי, האכלת אותי, ישבת איתי, חיבקת אותי והיית שם איתי כל הזמן, את שהיית שם בשבילי תמיד - נמצאת עכשיו במצב ההפוך, אני בתפקיד אמא ואת בתפקיד שחף רק שהפעם לשחף אין שפעת והשפעת הזאת שאין לו גם לא מתכוונת לעבור.. אז הייתי שם לטפל בשחף שוכב כמו ילד בקושי מדבר, בקושי אוכל אבל למרות הכל מלאך. כמו שתמיד היית אומרת שנראיתי כמו מלאך שירד מהשמים.

לראות אותך בבית חולים קרע לי את הלב. בחיים לא הרגשתי כאב כזה ורק להיזכר ולרשום על זה מעלה לי דמעות לעיניים וצמרמורות. אני תמיד מנסה למחוק את התמונות האלה מהראש, אני לא רוצה לזכור אותך ככה. שהייתי קטן הייתי מאושפז הרבה זמן בבית חולים במצב קשה תמיד סיפרו לי שעשיתם עליי משמרות כולם ואת בעיקר לא עזבת אותי, היית שם איתי דאגת שאני אבריא, כשהיית בבית חולים רק על זה חשבתי שעכשיו תורי להיות שם איתך כמו שאת היית שם איתי שהייתי קטן.

יש לי תמונה מבית החולים שלא יוצאת לי מהראש. השעה היא בערך 02:00 רק אני ואת בבית חולים פתאום התעוררת והתלוננת בדיבור מגמגם על כאב לא מובן ואני בפאניקה לא ידעתי מה לעשות. שאלתי אותך אם את רוצה שאני אדאג שיביאו לך משכך כאבים ואת הנהנת כן עם הראש ואני רצתי לחפש את האחות התורנית. היא הביאה לי מזרק עם תרופה נוזלית בתוכו ואמרה לי לתת לך את זה בתוך הפה והזהירה אותי שזה נוזל ממש מר והביאה לי מים שיעבירו לך את הטעם. לפני שהבאתי לך אותו הזהרתי אותך גם באותה אזהרה ופתחתי את המזרק כדי לתת לך את התרופה. התחלתי לתת לך אותה ואת זזת ולא הצלחת לבלוע אותה, דמעות של כאב היו לך בעיניים והפה שלך זז בבכי של הכאב שהיה לך ממקודם מול הטעם הרע של התרופה שלא הצלחת לבלוע. לראות אותך ככה הרס אותי מכל מובן.

הסרטן שלך תפס אותי בתור ילד, ילד שלא יודע כלום מהחיים שלו, חושב רק על עצמו ולא אכפת לו משום דבר ולא באמת מבין באיזה מצב היית. אני מרגיש כאב ואשמה שלא הייתי שם בשבילך באמת. עשיתי מה שביקשת ממני לעשות, טיפלתי בך שביקשת אבל לא באמת הבנתי באיזה מצב היית ומה את עוברת. אני יכול "להאשים" אותך בזה, תמיד ניסית להראות לי שהכל בסדר איתך, כאילו אמרת 'בסדר, יש לי סרטן, הכל בסדר, אני קצת לא מרגישה טוב, זה יעבור, שפעת מתמשכת'. אני באמת לא יודע אם בחרתי להאמין לזה בגלל שזה היה נוח להאמין שאת לא בסכנה והכל יעבור או שבאמת האמנתי שיש לך סרטן ובסדר, העולם ממשיך בכל מקרה. רק אם הייתי יכול לדבר עם שחף בן ה 15 ולהגיד לו "אידיוט, זאת לא שפעת יש לה משהו חמור היא צריכה אותך שם".

אני זוכר את עצמי שבוע לפני שנפטרת, שוכב במיטה שלי ומוצא את עצמי מדבר עם אלוהים, ככה שיחה בארבע עיניים אחד על אחד, שואל אותו "למה דווקא היא? מה היא עשתה רע לעולם?" אומרים שאנשים מתים כשאלוהים חושב שהעולם יכול להסתדר בלעדיהם. אני חושב שהייתה פה פאשלה כי היה לך עוד כל כך הרבה לתרום לעולם ולי. שכבתי במיטה ואמרתי לו: "קח אותי, אני מוכן פה כאן ועכשיו בלי להיפרד מאף בן אדם", להיקבר בתנאי שאת תמשיכי בחיים, כי באמת לא חשבתי שיש טעם להמשיך אחרי שלוקחים לי את הבן אדם שאני הכי אוהב בעולם.

מאז שנפטרת עברתי כל כך הרבה עם עצמי ועם אחרים ועם העולם - בכלל אני רואה אותו אחרת, חבל שאת הכאפה הזאת שאכלתי בשביל לשנות את צורת החשיבה שלי הייתי צריך לשלם במחיר הכי כבד שיכולתי.

אז הנה חודשיים אחרי המקרה, ב25 ליולי התגייסתי לצבא, גבעתי, לוחם. מי היה מאמין שאחרי כל הכאב הזה אני אתגייס חודשיים אחרי המקרה לחיל הרגלים לטירונות ומסלול של שמונה חודשים, איפה שכבוד והבנה לא נמצאים. כולם אמרו לי לא להתגייס לגבעתי – אני לא בנוי לזה, אני לא טיפוס שמתאים לקרבי אחרי המקרה שלי, הצבא יכול לגרום לי לעשות דברים קיצוניים, אני לא יכול להסתדר שם אחרי שעברתי טראומה ועוד עשרות משפטים שחוזרים על עצמם עם אותו מסר של 'אל תתגייס לקרבי זה סתם יקשה עליך'.

אבל כזה אני - הולך נגד כולם, בחרתי דווקא באופציה הזאת , חשבתי עלייך איך תסתכלי עליי שם ומלמעלה ותראי מה אני עובר שם.

אומרים "בחרת חי"ר – תשלם את המחיר". המחיר של ההשפלות, ההתייחסות אליך כאילו אתה סמרטוט - אומרים שזה הדבר הכי קשה בטירונות. אבל עם זה הסתדרתי. המפקד רוצה להראות שהוא מעלינו ואנחנו החיילים שלו, שאנחנו צריכים לעשות כל מה שהוא רוצה - שיהיה לו בכיף. הוא רוצה שנעשה דברים מטומטמים ובלתי אפשריים - שייהנה, אחרים נשברו מזה אבל לא אני. אותי משהו אחר שבר. כל חייל אחר שישמע שזה מה ששובר אותי יגיד לי שאני לא שפוי אבל זה היה הדבר הכי קשה בטירונות – שעת ט"ש.

שעת ט"ש זאת השעה שלפני שהולכים לישון: שעה של סידורים מקלחת ובעיקר דיבור עם הבית. התמונה של כל 11 החברים שוכבים על המיטה ופשוט ברצף לשמוע "מה קורה אמא?" "היי אמא מה שלומך?" ולשמוע את הגאווה והחיבוק האמהי שכל אמא מחזירה לאותו חייל שכל כך צריך את זה.

החייל ה12 שוכב במיטה ואוכל איזה חטיף ונאכל מבפנים כל כך רוצה לעשות אלייך את השיחה הזאת, לספר לך על המפקד שעשה מה שעשה, על מה שעבר, וסתם לשאול אותך מה קורה, שתגידי לו שהכל בסדר ותשאלי אותו מה איתו. הוא יגיד לך "קשה, את יודעת, אבל זה צה"ל" ואת תגידי לו כמה את גאה בו ושלמרות שכולם אמרו לו שהוא לא יכול ללכת לשם את ידעת שהוא מסוגל, כי כזאת היית: תמיד האמנת בי לא משנה מה עשיתי. תמיד האמנת באמת שאני מסוגל, גם אם זה היה רחוק מהמציאות.

יש מחשבה שלא יוצאת לי מהראש- מה היה קורה אם לא. אם היית פה לצידי, אם המחלה בכלל לא הייתה פוגשת אותך, איפה היינו היום?

בן אחד לא היה צריך ללכת לפסיכולוג כי הוא לא מעכל את זה שהחברה הכי טובה שלו, הבן אדם שהיה מתייעץ איתו על הדברים הכי פשוטים כמו מה לארוז בתיק, היה נמצא עכשיו בדירה בתל אביב עובד בעבודה שלו בלי געגועים ובלי מחשבות על למה דווקא היא.

ילדה קטנה הייתה הולכת לבית הספר שכל בוקר יש מי שיגיד לה 'תיהני בבית ספר מתוקה', שהיא תחזור יהיה מי שישאל 'איך היה בבית ספר?' בקול שרק אמא יכולה לשאול, שיהיה לה קשה את היית נותנת לה חיבוק חלש, אבל מלא כוח שייתן לה כוח להמשך השבוע וכמובן היא לא הייתה צריכה למצוא את עצמה בוכה בלילה מגעגועים לאישה שעזבה לה כל כך מוקדם מן הצפוי.

וחייל אחד היה לו מי שתתקשר אליו 200 פעמים ביום וינסה גם את ה201 למרות שהיא יודעת שהוא לא יכול לענות, וכשהוא יענה היא תכעס שלא יכל לדבר, אבל ישר תבין ותשאל לשלומו ותגיד לו 'למה אתה צריך את זה' לך ללהקה צבאית' אבל בתוך תוכה תשמח שאתה שם כי היא יודעת שזה עושה לך רק טוב, שתחזור הביתה ותספר לה על התרגילים שעשית עם היריות והכדורים שעפים לידך, היא תגיד לך 'אני לא רוצה לשמוע דברים כאלה', אבל היא שמחה שאתה מספר לה ושתגיד לה 'שבוע הבא אנחנו עולים לתפוס קו בחברון' היא תהיה עצובה, תפחד, אבל תהיה מלאת גאווה.

כתבתי לך קודם שחשבתי שאין טעם להמשיך בחיים אחרי שלקחו לי אותך, אז כן מצאתי את הטעם להמשיך – להמשיך את הדרך שלך. השארת לי אחות קטנה בת 10 שצריכה לגדול בלי אמא. אני לא יכול לתאר מה יהיו ההשלכות לכך. היא הסיבה שאני במסע וקשה לי ואז אני חושב למה אני ממשיך ואני חושב עליה ואומר הכל במטרה שהיא תוכל להמשיך לשחק במשחקים שלה בבית, ואני אשמור פה שהמחבלים יישארו איפה שהם, כמו שאני גדלתי ושיחקתי - גם היא תוכל אותו דבר.

את לא יודעת כמה אני חושב עלייך, כל יום מחדש, ומתגעגע בלי סוף. אני חייב להודות לך על 18 שנה מדהימים שהיו לי איתך, על איך שגידלת אותי ולאן הגעתי בזכותך. אני עדיין מרגיש אותך איתי בכל מקום אליו אני הולך ולאן שאני בא.

חושב עלייך בלי סוף,

שחף

המכתב של יונתן

לאמא היקרה,

כמעט שנה עברה מאז שעזבת אותנו, ועדיין בכל יום זה מרגיש כאילו זה קרה היום, כאילו עכשיו עניתי לצלצול הטלפון, עכשיו הודיעו לי "אמא נפטרה", ואני בלי לעכל מעביר את המסר הלאה... והלאה... והלאה... ורק באמצע השיחה השלישית פתאום מבין מה אני אומר.

אמא, השנה האחרונה הייתה השנה הקשה ביותר שחוויתי עד היום, ובתקווה רבה גם הכי קשה שאחווה.

במשך 3 שנות המחלה שלך עשיתי הכל חוץ מלהתמודד עם העובדה שלאמא יש סרטן, תמיד הצגת בפנינו את המחלה כ"שפעת קשה" או "צינון רציני" גרמת לנו לא לדאוג, לחשוב שהכל בסדר... ואני לא יודע אם רציתי להאמין שהכל בסדר, או שפשוט לא רציתי להתמודד, הרי בהכחשה תמיד הייתי הכי טוב, למה להתמודד כשאפשר לא? ואז הכל התמוטט תחת הבור שחפרתי לעצמי...

סמוך לשחרורי המיוחל מצה"ל פתאום גילינו שהסרטן תכנן לכולנו הפתעה בלתי צפויה, אותו "צינון קשה" שלח את זרועותיו אל המוח, בכל יום היה אפשר לראות את ההתדרדרות התהומית שעברת, בעיות בזכרון, בעיות בהליכה, בעיות בדיבור, בסופו של דבר אפילו לא זיהית את הפנים שלי כשהייתי מגיע לבקר.

ואני רואה אותך שוכבת על המיטה בבי"ח, וכל כך רוצה להגיד לך כמה שאני אוהב, כמה שלא אמרתי את זה מספיק כשהייתי צריך, כמה שהיית האמא הכי נפלאה בעולם, שמלאת אותי בחום, באהבה ובכוחות - אבל פשוט לא מסוגל להגיד את כל זה לאדם ששוכב מולי על המיטה, לאדם שאני לא בטוח אם הוא בכלל מבין או לא מבין מה קורה סביבו, עזבת את העולם בלי שאוכל לגמול לך ולו במעט על כל מה שקיבלתי ממך במרוצת כל השנים.

בדיוק לפני שהחלה ההתדרדרות שלך הייתי בתקופת סיום השירות הצבאי שלי. בתור האדם שתמיד פניתי אליו בעת צרה וכשהייתי צריך עצה רציתי לשאול אותך מה לעשות עם השמיכה והכרית שהבאתי לצבא, אם לקחת חזרה הביתה אחרי כל כך הרבה שנים בצבא שבהן נספג בהם "סרחון צה"לי" או להשאיר אותם שם לחבר שפשוט אין לו... מעולם לא הספקתי לשאול אותך את השאלה הזו, שאלה כל כך פשוטה ועם זאת מכילה בתוכה כל כך הרבה.

לפני שנפטרת בקשת ממני אין ספור פעמים שאשמור על אחי הקטן, כי אם תלכי זה יהיה רק אני אליו והוא אליי, ביקשת שלא נהיה עצובים כשנחשוב עליו, שנזכר בך ונהיה שמחים, אמרת לי שאת מקווה שתחיי מספיק זמן בשביל לראות את הילדים שלי, הנכדים שלך, להיות בחתונה שלי, בכל אחת מהפעמים שבהן דברת על המוות השתקתי אותך מיד, ואמרתי שהכל יהיה בסדר, הכחשה במיטבה כבר אמרתי?

אבל תגידי לי אמא, איך אפשר לקיים את הצוואה שהשארת אחריך? איך אפשר שלא להיות עצוב כשהדבר שאני הכי מתגעגע אליו הוא החיבוק שלך, הנשיקה על המצח, הטלפון בשבת "נו, כבר הגעת?.."

אמא, מאז שהלכת נוצר חלל ריק בחיים שלי, והוא לא מתמלא, ואפילו לא מצטמצם, ככל שהזמן חולף הוא רק גדל וגדל, והדבר היחיד שממלא אותו הוא התחושה של ה"לבד", איך אני אמור לשמוח כשאני חושב עלייך כשבכל פעם שאני חושב עליך היחיד שאני מרגיש זה בחסרונך? הנקודה היציבה ביותר (ואולי היחידה עד לפטירתך).

לפני השחרור דברתי איתך על האפשרות לעבור לת"א, אמרתי לך שאני לא רוצה לעזוב אותך, שאני רוצה להיות איתך עד שתחלימי, ואת בניפנוף ידיים זעקת ואמרת "ואם אהיה חולה שנים? אז תחכה פה שנים?... אתה צריך להמשיך בחיים שלך"!

אחרי שנפטרת הייתי חייב לעזוב את הבית, לא הייתי מסוגל להתמודד עם כל זה, עם החוסר שבך, עם חוסר השינה, המחשבות שרודפות אותי, חוסר תפקוד מוחלט, עזבתי את הכל ועברתי למרכז, משאיר מאחורי אח ואחות ולא טורח אפילו להסתכל אחורה - בורח כל עוד נפשי בי.

תמיד מדברים על ה"בועה התל-אביבית", על כמה שבתל-אביב אין להם מושג מה קורה מחוצה לה, אני מניח שזו הסיבה שעברתי לכאן, לא רציתי לדעת מה קורה שם, לא רציתי לזכור את כל הדברים האלה שהפריעו לי לתפקד, להשאיר אותך, ואת אחי, ואת כל מה שקשור בצורה זו או אחרת לכאב שלי שם, ואז שנפטרת הבית הפך לגיהינום עבורי, אני מתקשה להגיע לשם שוב, בפעמים הבודדות שבהן ביקרתי את הקבר מאז שנפטרת פשוט ישבתי ובכיתי ללא הפסקה, ואם אחי לא היה שם בכדי להגיד לי שאולי כדאי שנחזור הייתי יושב ימים ובוכה ללא תקנה וללא גבולות.

אמא, הסיבה שאני רושם לך את המכתב הזה (אחרי שכבר תקופה ארוכה אני הופך את הנושא בתוך הראש) היא למעשה טקס יום הזיכרון, השנה הלכתי עם חברים לכיכר, הטקס התחיל, ויאיר לפיד פותח את הטקס במילים "הוא/היא היה/הייתה אוהב/ת את זה..." ומסביר, לפעמים אנחנו פשוט יודעים שהם היו אוהבים את-זה... וחשבתי עלייך, כמעט שנה שלמה חלפה - ואפילו לא פעם אחת עצרתי להגיד "את זה היא הייתה אוהבת...", "היא הייתה גאה בי עכשיו על זה..." שנה שלמה חייתי בהדחקה מוחלטת, לקחת את הכל, ולהכניס לקופסה נעולה עם ארבעה מנעולי בריח, ואז לזרוק לפינה הכי רחוקה ואפלה שקיימת בתוך הראש שלי, כן כן... כמו שאמרתי - הכחשה במיטבה!

את כל טקס יום הזכרון "ביליתי" בדמעות זולגות על האדם שאיבדתי, האדם שאני כל כך מתגעגע לחיבוק שלו, לאהבה שלו, האדם האופטימי שתמיד ידע לצנן אותי כשהייתי מתלהט, האדם שתמיד ידע להגיד מילה טובה, לעודד, לתמוך, האדם שהוא כל מה שאני לא...

אמא, השארת אחרייך בחור שבור שחי באשליה, קטן שכבר גדל ומחפש את עצמו בעולם הגדול והמפחיד הזה, וילדונת פצפונת, שאפילו לא מצליחה להתמודד עם כל המצב הזה, איך בכלל ילדה בגילה אמורה להתמודד עם אובדן של אמא?! מ"מרומי" גילי אני עדין מרוסק ומתכחש.

כבר כמה פעמים אחרי שנפטרת אמרו לי "יש לך הרבה כוחות, אני לא יודע איך הייתי מתמודד עם זה במקומך", בסרט גמר שעשו עלייך אמרת "במצבי לחץ אנחנו מגלים על עצמנו תכונות שלא ידענו שחבויות בנו...", אבל לצערי נראה לי שזה לא המצב, אצלי זו פשוט הכחשה... להכל, כי זו הדרך היחידה שאצליח לתפקד.

אז אמא, בעוד שבועיים תהיה האזכרה הראשונה שלך, ארצה לחתום ולהגיד לך כמה שאני אוהב ומתגעגע, כמה שאני רוצה לחוש שוב את החיבוק, החום והאהבה שלך, תחושת הביטחון, וההרגשה שאני לא לבד בעולם המפחיד הזה, אז תגידי לי אמא.... מה לעשות עם הכרית והשמיכה??...