מה נשתנה הלילה הזה?
לעת ערב יצאנו לטייל. כמה פסטורלי -אבא,אמא וילדה.
השדות מסביב צהבהבים. הכנרת ממול כחולה וצלולה.(או שמא בגלל טישטוש הראיה שלי כך היא נראית?).
כבר המון זמן שלא הייתי פנויה לטיול בטבע הסמוך לביתי.
(אתם יודעים כל מיני ריאקציות כימיות בגופי…).
הקטנה מדלגת לה בעליצות, מפלסת את הדרך קדימה. ומבשרת בצעקות גיל על כל גילוי מרעיש בדרך :
(חאיפושיאית!!! יאאתתוושים!!!) ומדלגת לה בקלילות.
ואני? אופס, מתי היא גדלה כך? גבהה? והפכה לגבעולית שכזו?
אז אם התמונה המצטיירת היא של אם חולה ומנותקת. זה ממש לא מה שעברנו פה. אבל הפרספקטיבה.
הייתה מאד צרה. בתחום הבית. הקטנה החלה את כתה א’. יחד איתה חוויתי את המעבר לבית הספר מן הגן. את הקריאה הראשונית, המדוייקת והכל כך תמימה. אבל ראיתי אותה מזוית קרובה, צמודה. ולפתע במרחב , בשדות ראיתי אותה גדולה כל כך ובוגרת. וכן, כן, למרות הכל כל כך מאושרת ומשוחררת.
והבנים? הגדול התגייס לצה”ל ערב הטיפול הראשון. ליוויתי אותו ללשכת הגיוס. עם המון פרפרים בבטן. והנה הוא כבר בתוך שגרת חייו. בוגר, עוזר תומך. מתי זה קרה???
והאמצעי, במחנה (לא כפייה אל דאגה). גבה בחודשים האחרונים ומגרד את המטר תשעים. מתי כל זה קרה??? פתאום הוא אפילו מקפיד על לבושו, מראהו.
אני חושבת לעצמי… שכל מה שצריך להיות בהתפתחות הטבעית של ילדי. קרה. וקורה. אני אומנם אפשרתי את הצמיחה ואת הקרקע הפוריה לכל אחד. אך לא עצרתי או בלמתי אותם מתוך מחלתי. הם המשיכו להתפתח בקצב נורמלי של בני גילם.
יתכן, ודברים שבעבר נראו כל כך רגילים ומובנים מאליהם. השתנו. (הבנתי את זה למשל, במצהלות הגיל של הקטנה אשר לכל ההליכות,הטיולים ורכיבות האופניים מלווה באבא בחודשים אלו) אבל אנחנו משתנים יחד איתם. מתאימים עצמנו לריקוד החדש.
השמש בכנרת, מאדימה ואז שוקעת . אנחנו חוצים דרך הכרם הקטן.אני רואה רק כתמים (ספיחים של תופעות הלוואי שלי אני מניחה). ואילו הקטנה פורטת את כל מה שמסביב לפרטים קטנים. תוך כדי דילוגים:
“הכרם שלי, הדשא שלי, הערסל שלי, הפרחים שלי… ” ואני חושבת לעצמי. הרבה דברים השתנו בשנה זו. אבל אל תפחדי. בכנפיהם הם מביאים דברים אחרים. רק צריך להקשיב. רק להתבונן.