החייל שלי - מכתב לחייל הפרטי.
ילד שלי, איך פתאום הפכת לחייל? הרי רק אתמול נולדת. ואני הסתכלתי על פנייך וחשבתי לעצמי:
“הילד הכי יפה בעולם”…
וסבתא שלי שבאה לבקר אותי בבית החולים אמרה אחרי ה”מזל טוב” “הלוואי שעד שיגדל לא יצטרך ללכת לצבא”.
כי ככה זה במדינת ישראל. יחד עם לידת בן חושבים מייד על הסיוט הזה של “לשלוח בן אל הצבא”.
הייתי כל כך בטוחה שהרגע הזה לעולם לא יגיע. איך זה יכול להיות שתינוק בסוף יתגייס???
לא הגיוני.
בתחילה נמנענו מלרכוש לך משחקי מלחמה. הרי אנחנו פציפיסטים. ואז נבהלנו לגלות איך כל בובה תמימה הופכת ללוחם. ואיך כל מקל הופך לרובה. (האם זה משהו בדי.אנ.אי של כשהחלטנו להשאיר אותך שנה נוספת בגן בגלל תאריך הולדתך. שמחתי. ובליבי הטיפשי אמרתי שתהיה איתי עוד שנה בבית לפני הגיוס.
כשהחלטת להמשיך וללמוד י”ג י”ד, שוב ליבי הטפשי שמח עוד דחיה של שנתיים. אולי עד אז יפרוץ שלום עולמי???
בספטמבר השנה התגייסת רשמית לצה”ל. לא ידעתי שגם אני אהיה מגוייסת למלחמה מסוג אחר - “מלחמתי בסרטן וחייליו”. כשליווינו אותך ח. ואני ללשכת הגיוס הסתכלתי עלייך בפליאה: מתי הספקת לגדול כל כך ולהפוך לגבר גבוה ונאה?
האם זה הילד שלי? הפליאה התחלפה בגאווה. הרגשתי עד כמה אני סומכת עלייך ומסוגלת לשחרר אותך באהבה לדרך החדשה.
אני מודה, חלפו בראשי מחשבות אנוכיות שתשרת באיזה משרד בתל-אביב ותעסוק במקצוע אותו למדת. אבל אתה בחרת להצטרף לגדוד כתומך לחימה.
ועם הטיפול הכימותרפי הראשון שלי בישרת לי שאתה מוצב בעוטף עזה. שוב מחשבותי האנוכיות, למה בעזה? למה אתה? למה שלא תבקש לשרת קרוב לאמא???
אני מופתעת מן הנחישות שלך לשרת, לתרום, לתת. מדברים כל כך הרבה על הנוער של היום… עובדה יש גם אחרים. ואתה לא היחיד.
הרצינות והדבקות שלך מדביקים גם אותי. בלילות כשקר אני מרגישה נקיפות מצפון שאני מכוסה בפוך החם ואתה ישן באוהל…בכל פעם אני מגלה את תעצומות הנפש שלך וכוחותיך הרבים אשר אתה עדיין לא יודע להעריך ולראות.
אני מעריכה את אחריותך את מסירותך למקום ולתפקיד אותו אתה מבצע.
ילד שלי, אני כל כך גאה בך!!!!
וכל כך אוהבת ומעריצה.
שלך אמא