חשבון נפש.
מה חדש אצלי?
השיער שלי כבר צימח ועכשיו הוא כבר בקו העורף. בהיר ושונה ממה שהיה.
הייתי רוצה לספר אותו קצוץ. אבל משהו עוצר אותי. אני “מתקמצנת” עליו. אולי זו תופעה של מי ששערו אבד וחזר?
השלתי חמישה ק”ג ממשקלי. ולאט לאט אני יכולה להשתחל לבגדי “האמיתיים”.ובגדי ה”מתאים לי” זקוקים לחגורה.
מחר יש לי בדיקת פט סיטי. זו בדיקה שגרתית. אבל החששות שמא יתגלה משהו שלא ידעתי עליו…הן מזדחלות ככל שקרבה השעה. חשבתי שאני כבר מאחורי זה.
העייפות שלי יכולה להכנס ל”אולימפידת הנחרנים” אני ישנה בטרוף. עייפה בטרוף.
ופתאום נדמה לי שכל חיי הייתי מנומנמת. אני יודעת שזה טבעי אחרי כל מה שהגוף עבר. אבל זה עדיין לא מונע את התסכול…
כל הלימודים שנרשמתי אליהם לא יתקיימו. ככה זה כשגרים בפריפריה ולכל קורס נרשמים רק שני אנשים. מה שאומר מבחינתי עכשיו לחפש בטרוף ובמרץ תוכנית חדשה. טרוף עוד איכשהו 5 אבל מרץ?
אני מתחילה להיות קצת יותר מרוכזת. ויכולה לקרא כבר ספרים פחות קלילים ורדודים. - התקדמות.
משקפי החדשות עליהן שילמתי במיטב כספי. מונחות כאבן שאין לה הופכין במגירה. ראייתי חזרה לעצמה ואני לא זקוקה להן. אז אם מישהו זקוק למשקפיים מיוחדות וצבעוניות - אני קצת פחות מכונסת בתוך עצמי. ושמחה יותר בחברת אנשים חדשים וותיקים.
אני תוכניות. ואז נזכרת שאני והשמש לא ממש… מה שאומר שעלי להתמקד במחילות תת קרקעיות לעת עתה. או בכל מיני סדנאות ליל ירח לפני שלושה חודשי טיפולי שיניים לא פשוטים כתוצאה מן השנה החולפת.
אבל אם תראו ברחוב מישהי שלא מפסיקה לחייך. דעו שפגשתם בי…