תרקדי....

בילדותי היו חוגים מגוונים: מקרמה,קרמיקה,ריקודי עם, חוג משוטטים. אני חושבת שההורים שילמו סכום סימלי. ואנחנו הילדים, יצרנו, עשינו, נהנינו. ובזה לדעתי הסתיים כל העניין עם חוגים.

אבל היום… ראשית יש לחוגים שמות יוקרתיים “כיתת אמן” (חוג ציור). קדרות (מאפרות מקרמיקה). איפור מקצועי (חוג לילדות פריחות). אולפן מחול (בלט).

קטנתי חשקה השנה בחוג בלט. לאחר שחשקה שיניים שנה שלמה בלוחמה עם הכינור הרוטט. ולאחר שעצבי עמדו במבחנים קשים בנסיון להעביר את הזמן בידידות עם הכינור והנפש הרוטטים עד כדי התפרצות. לא פלא ששמחתי עד מאד לרשום אותה לחוג בלט.

“יופי” אמרתי לח” בבורות של אחת שמעולם לא רקדה “היא תעמוד על קצות האצבעות ותסתובב ותחזור מרוצה. והכי חשוב … אין צורך להתאמן בבית. אין צורך במעורבות הורית רבה מידי” (‘צטערת ככה זה בילדה שלישית. אבל למען ההגינות הייתי כך גם עם הילד הראשון…)

רשמתי את הילדה לחוג. המורה יפה,דקיקה ורצינית. ממש נראתה לי לענייין.

כעבור שבוע קיבלנו מכתב המזמין אותנו לרכוש בגדי בלט.

“אה,” הפטיר ח’ בביטול. “יש כמה בארגז תחפושות לא?”.

“ממממ… ממש נכון” עניתי בעליצות של מי שנחסכת ממנה עוגמת נפש של שיטוטים. והמשכתי לקרא במכתב הרציני.

פרצופי הלך והתקדר מרגע לרגע. “מממממ… יש הוראות ממש קפדניות ומדוייקות מה לקנות לכל קבוצת גיל…”

(הלך על החצאית הזו עם החורים הקטנים חשבתי בתוגה).

ביום המיועד (היום). נסענו למכירה של בגדי הריקוד. יחד עימנו הופיעו אמהות ובנות רבות. בנות דקיקות וגבוהות. בנות שמנות וקצרות. בנות עם שיער ארוך ובנות עם שיער קצר. ומאחוריהן טורי אמהות חולמות.

את ילדותן, נערותן ועתיד בנותיהן.

ואני? מעולם לא רקדתי בלט. כך שלא ממש הבנתי מדוע עלי למשכן עצמי לבגד גוף. נעלי ריקוד, גרביונים ורודים, רשת לשיער, סיכות סבתא פתוחות, עליונית לימים קרים. ותיק לשמירה על כל המלתחה הורדרדה.

לזכות המוכרות יאמר שהרשת בה הן עובדות אומנם מפקיעה מחירים. אבל שקית האריזה כה יפה ומעוטרת בידיות סטן סגולות. שמחלתי להן על המשכנתא.

לפחות לא מנגנים על כל החפצים הללו. … ניחמתי את עצמי ביציאה .

ואת הקטנה השבעתי בארבע שפות. שאין סיכוי (וסיכון) שהיא מחליטה לפרוש מן החוג לפני שהיא לבשה את כל הבגדים והאביזרים לפחות 20 פעם.