אלמלא הסרטן

אלמלא מחלת הסרטן, הייתי יכולה להשתתף בתוכנית “השרדות”.

אני אומרת לעצמי בחולמנות.

אבל בו ברגע אני מבינה שגם ללא מחלת הסרטן לא הייתי יכולה להשתתף בתוכנית. שכן ספורט וסבל מעולם לא היו הצד החזק שלי.

אם לא הייתי חולה עכשיו… הייתי הולכת מידי יום לעבודה. אני חושבת לעצמי בתוגה. ובאותה מחשבה אני מתקשה להאמין שפעם בחיים הקודמים מידי בוקר הלכתי לעבודה וחזרתי בצהריים. בלי אפשרות לישון באמצע היום,או לקרא,או לצפות בסדרות שהקלטתי ביס מקס.בלי זמן פנוי בשפע לחוגים וסדנאות והשד יודע מה.

אלמלא מחלת הסרטן… יכל להיות לי עכשיו שיער גולש וארוך. באדום או צהוב או שחור. ולא פלומה בהירה המבהירה לעולם מי זאת שעומדת מולם.

אלמלא מחלת הסרטן… הייתי עומדת כאחד האדם בכניסה לבית החולים ומשלמת במיטב כספי על החניה. במקום להשתמש בכרטיס האחמי”ם הסגול המקנה לי כניסה חינם לבית החולים. הו, כמה שהייתי שמחה לוותר עליו ולשלם על כל חניה וחניה.

אלמלא מחלת הסרטן, הסובבים אותי היו אולי לא מפנקים אותי. ולא נענים לכל משאלת לב קטנה וגדולה שלי. אנשים שאני לא מכירה אולי לא היו כל כך כל כך נחמדים אלי. סובלניים ומכילים.

אלמלא מחלת הסרטן ה”זום” בחיי היה אולי שונה. אולי רחוק יותר אולי קרוב יותר. אולי… שונה. אבל גם על כל התובנות האלו הייתי מוכנה לוותר.

אלמלא מחלת הסרטן, הייתי בטוחה כמו כל העולם הבריא שאחיה לנצח או לפחות עד גיל 80. מחלת הסרטן חידדה לי את העובדה ש”החיים קצרים” זה לא ביטוי. אלא אמת צרופה.

אלמלא מחלת הסרטן. לא הייתי יודעת כמה תרוצים יש בארסנל המכירים שלי לכמה הם עסוקים בדיוק בשנתיים הללו…ומצד שני לא הייתי יודעת אולי ממש בודאות כמה חברות טובה ומשפחה תומכת לא יסולאו מפז.

אלמלא מחלת הסרטן, לא הייתי כותבת בלוג כל כך חושפני ומותר לכל אדם.

אלמלא הסרטן…