ילדי המתוק לאמא יש.. סרטן.

אז אחרי שאמרתי לעצמי בקול רם שיש לי סרטן. ויש לי גוש. אבל אני הולכת לנצח אותו וב-ג-ד-ו-ל. היגיע תורם של הילדים להתבשר.

לגדולים הוחלט לומר את האמת כפשוטה. ולענות להם על שאלות שיתעוררו.

לקטנה בת השש הוחלט לומר את הדברים בעדינות.ולהתקדם לפי תגובתה.

אני מספרת לשני הגדולים שיש לי סרטן. ובאותה נשימה שלא נשקפת סכנה לחיי. אז שלא יבנו על זה. וימשיכו לנסות להרוג אותי עם הבלאגן בחדר למשל…

לקטנה אני מספרת שיש לי פצע שצריך יהיה להוציא אותו בניתוח. אבל היא לא עשו אותה אתמול.

בלילה לפני השינה היא שואלת את אבא: “לאמא יש סרטן?” (תשובה כן). “אמא הולכת למות?”. (בכלל לא. אמא הולכת להחלים).

כעבור כמה ימים במקלחת: “אמא את תהיי קרחת???” אני שואלת למה היא שואלת? (בפולניה כמו בפולניה). והקטנה “מי שיש לו סרטן יש לו קרחת” חד משמעית. מסתבר שבעולם תקשורתי גם ילדה בת 6 חשופה לעובדות. אני אומרת לה שאולי אתקרח אבל אני לא מפחדת. כי השיער יתארך אחר כך שוב. התשובה מניחה את דעתה.

בימים הקרובים אנחנו מזמינים פיצה לארוחת ערב (למי יש אנרגיות להתעסק עם ארוחות). האמצעי היודע לקחת מהחיים את הטוב מצהיר: “אמא, המצב החדש חביב עלי”.

בימים שלפני הנתוח וגם לאחריו. גודשים את ביתנו סבא וסבתא ועוד סבתא. חברות וחברים. ונדמה שהשהות האינטנסיבית עוזרת להקהות מעט את הבשורות. אלא שילדים רואים את הדברים בעין אחרת. ושוב הקטנה מפתיעה.

ערב אחד היא מתפרצת בבכי ואז כשנרגעת מסבירה.”נמאס לי מכל האורחים שמתייחסים רק אלייך. נמאס לי שאין לך זמן בשבילי. אני רוצה שהכל יחזור להיות רגיל”.

לאט לאט אנחנו נכנסים לשיגרה ביתית. למעט יום הטיפולים וכמה ימים לאחר מכן. אנחנו מגלים מחדש אחד את השני. החיים מורידים הילוך. אנחנ משתדלים לאכול ביחד מידי ערב. ארוחות הצהריים משתדרגות (אני צריכה למלא את זמני …) משתדלים לבלות הרבה יותר ביחד. יש משמעות נוספת לחיים. ואנו משתדלים למלא אותם בשמחה ובאהבה. למצא בתוכנו את הכוחות והמשאבים המשותפים. ודווקא הולך לנו לא רע. ממש משתפרים …