משחק סימולציה.
חודש ההפסקה שקיבלתי מרופאי. טשטש מעט את שנת הסרטן. חזרתי לעצמי, הפסקתי להיות עייפה. והגוף החל לחזור לשגרה מוכרת.
מכתב שנשלח אלי מבית החולים. הזכיר לי נשכחות - המסע עוד לא הסתיים.
הוזמנתי לסימולציה.
מה שנישמע לקורא הבור כמשחק כלשהו. הוא לאמיתו של דבר סימון נקודות באופן מדוייק על האיזור הנגוע. על מנת שההקרנות תהיינה ממוקדות.
ושוב נסיעה ארוכה ומייגעת לחיפה. הפעם הבניין הכתום המשקיף אל הים, מוכר לי ולכן ידידותי יותר.
את פני מקדמת ש. הטכנאית המסמנת. היא מורה לי לשכב על מיטה נעה. אשר תצלם את האיזור. לזכותה יאמר שהיא מסבירה לי מה עומד להתרחש בדקות הארוכות הבאות. מדביקה לגופי אטבים משרדיים (בחיי!!!). וממליצה לי לדמיין שאני בשפת הים. לחובתה יאמר שההסבר מלווה בנתזי רוק, המושפרצים עלי ללא רחמים. (מה שעוזר לי בהחלט לדמיין שאני בים, על הסלעים..נהנית מקצף הגלים…).
בעוד אני שוכבת על מיטתי הנוסעת. ידי מורמות מעל ראשי. ואני מסוגלת לדמיין אכן שאני על שפת הים. רוח המזגן הקרירה כמוה כבריזה המגיעה מן הים בהתחלף העונות. (משמע - קררררר…) רעש המכונה כהמיית גלים. ואורות הפלורסנט… אולי השמש הקופחת. ואולי ירח במלואו??? וכך אני נסחפת בקלות אל מחוזות הדימיון. ואפילו מצליחה להתמכר להרגשה…
לפתע נעלם הים, וקצף הגלים שוב על פרצופי. “לא לזוז!!” נשמעת הפקודה ואגב, כך משפריצה לכל הכיוונים. אני פותחת את עיני באיטיות. מתכוונת להלשין על מפרת החוק למציל. אך אויה!!! אני רואה את הטכנאית ש. ואת הטכנאית ? עומדות מעלי עם לורדים ענקיים ושחורים ומקרבות אותן אל האיזור המוקרן.
מרוב בהלה…
זזתי.
הפעם קצף הגלים הפך למטח ירי.
“אמרתי לא לזוז. מה יהיה???”
“ואני אמרתי לא להפריע לי בחוף הים…” (אני חושבת לעצמי).
מבטי עיניים בין הטכנאיות .ושלוש מחטים ננעצות במקום המוקרן. ויוצרות קעקוע נצחי בגופי.
“זהו זה” - נושמת לרווחה הטכנאית ש.
“זהו זה” - קמה לאיטה המטופלת ש.
ושלושתינו מביטות בשמחת נצחון זו בזו. המטרה שלשמה התכנסנו הושגה.
מסומנת. מסומנת. מסומנת.
מזל טוב!!!!
ובפרק הבא:
שחף נוסעת על בסיס קבוע לחיפה.
להקרנה החגיגית!!!!
יש למה לצפות!!!!