אז מה עכשיו?
אפילו מזג האויר מתאים את עצמו למצבי הנפשי. רגע מעונן, רגע מבליחות להן כמה טיפות. ולכמה רגעים שמש.
לא הייתי מסוגלת להגדיר את עצמי טוב יותר.
ההתמודדות עם חוסר הוודאות. הופכת בבת אחת את עולמי לעולם מתנדנד. לא בטוח. לא ידוע.
אני לא מומחית בעולם האונקולוגי. ויש לי כל מיני תהיות. ויש לי כל מיני פחדים. על מה יגיד הרופא?
ואיך הוא יחליט לטפל בגופה שתתייצב למולו מחר בבוקר? (כן, אני יודעת שהגעתי שעתיים לפני הרופא. אומר למזכירה החביבה. כן, אני אחכה פה על הספה. ואעשה לו סימני מצוקה קשים ממקום רבצי כמו הסרטן שלי גם אני - קרציה).
אני מתמקחת עם המחליט על הסרטנים מלמעלה. “טוב אולי תעשה מן מחיקה כזו. ויסתבר שכל הכתוב פה בכלל לא הגיוני? או לא מפחיד? ” לא רוצה. אז יש לי תוכנית חלופית “אם כימותרפיה אז שלא תהיה ממושכת טוב? ” לא מסכים. טוב הנה עוד משהו להתמקח ” אם ניתוח אז לפחות לא כזה שמשחית את השד ושם במקומו משהו ממוחזר?” וכן הלאה וכן הלאה.
אני מפחדת למות. כי יש לי ילדים צעירים. הוגן לא? ויש את ח’ שלא יוכל לחיות בלעדי. ועוד כמה…אז תן לי עוד אי אלו שנים. בסדר?
ומה אעשה עכשיו עם כל התוכניות שהיו לי? מה אלמד?
טוב, אני מוכנה להמשיך לקרא עיתוני לאישה. וספרים קלילים שסופם אופטימי וטוב. אני לא מוכנה שוב להעלות במשקל ולהראות כמו ירח באמצע החודש. (נשמע לכם טפשי אבל מאד משמעותי).
מעניין אגב באיזה צבע יצמחו לי השיערות בפעם הזו?
אני רוצה באמת באמת להודות לכל אחד ואחד מכם שטרח לנחם אותי ולחבק אותי במסרים ובטלפונים ובבלוג. זה היה מאד משמעותי בעבורי. באמת!!!
שלכם, שפופה קלות, אך לא לאורך זמן.
שחף