היום יום הולדת לשחף!!!!
פעם, (כלומר עד לפני שנה) הביך אותי מאד לציין את יום הולדתי.
האיזכור של התאריך בפני אנשים שגם אני מן הסתם לא זכרתי את יום הולדתם, נראה לי מגלומני משהו.
ודורש תשומת לב ב”כח”. לא סבלתי בלשון המעטה גם את מי ש”רומז” כבדרך אגב חודשיים מראש על תאריך לידתו.
ומאלץ אותי להפעיל את זכרוני, אשר גם בימים כתקנם לא היה משהו. ולזכור להתקשר או לחגוג את היום המיוחד הזה.
ועוד לא הזכרתי את עניין המתנות. אני אף פעם לא יודעת מה לקנות למישהו אהוב. וכך יוצא שאני משקיעה את מיטב כספי במתנה שאולי צריך להחליף, או שגוררת איזה אמירה נימוסית, בנוסח “אוי לא היית צריכה” (אשר במקרה שלי, יש לי תחושה שבאמת מתכוונים לכך שמוטב היה לו הייתי מוותרת על הרכישה המקורית שלי).
אבל היום, שנתיים אחרי הסרטן… יש לי תחושה שיומולדת וחגיגתה. מסמלת איזה נצחון קטן שלי בדרך. הנה אני חוגגת עוד יומולדת. הנה, החיים הם ממשיכים.
הנה, ילדי גדלים עם אמא שלפעמים מאד עייפה ותשושה. אבל רוב הזמן די בריאה בנפשה ורוחה.
למרות חיבתי הרבה לניירות המרשרשים הטומנים בחובם תשורה קטנה ומלאת תשומת לב. (שימו לב להיפוך התפקידים כאשר מדובר בי עצמי, הצנוע הידוע). אני דווקא נוטה לוותר עליהם. משאלותי ליום ההולדת הארבעים ושלוש שלי, פחות גשמיות.
אני רוצה לחיות. חיים טובים ושמחים. זהו!!!
לא כואב נכון?
אז מזל טוב לי. על נצחון קטן נוסף.
שלכם שחף